באמצעות רקפת אני מבקש להשיג כמה מטרות עיקריות: 1. לעורר את המודעות לחרדה חברתית בקרב בני נוער. למרות שכיחותה היחסית (כ13 אחוז מהאוכלוסייה), הפרעה זו "נחבאת אל הכלים". מתבגר המתמודד עם חרדה חברתית הוא "שקוף". התנהגותו אינה מתאפיינת בבעיות משמעת. הוא אינו ממרה את פי המורה או המחנך, ומרוב בושה, גם ליועצת לא יפנה בבקשת עזרה, פן יישמע הדבר וילעגו לו. משום שאינו מהווה בעיה למערכת, לא הוקמו לו עד כה תכניות להתמודדות או להעצמה. המודעות לתופעה ולאפשרויות הטיפול נמוכה להערכתי בקרב אנשי החינוך. המתבגר החרד חברתית סובל בשקט, מסוגר ומבודד, מתוסכל ולא מובן, ואינו פוצה פה. 2. להקים רשת בטחון חברתית ורגשית, לבני נוער המתמודדים עם חרדה חברתית. לאפשר להם חוויה של שיתוף, תמיכה, ביטוי עצמי והזדהות בקרב קבוצת שווים – בני נוער נורמטיביים ואיכותיים כמוהם. 3. באמצעות חיזוק תכונות אלו דווקא – של רגישות , עדינות וצניעות, אני מקווה שמסר חברתי מצליח לחלחל גם מעבר לגבולות הקבוצה. מסר של חמלה כלפי האחר, השונה והרגיש, של קבלה עצמית למרות אי התאמה לנורמות חברתיות, ושל התמודדות ומימוש הפוטנציאל האישי על אף הקושי.

האולם בגבעתיים שבו נפגשת הקבוצה למבוגרים המתמודדים עם חרדה חברתית וביישנות. לקבוצה זו הצטרפתי בגיל 30, לפני 6 שנים. למקום זו חשיבות מיוחדת עבורי, משום ששם חוויתי כל כך הרבה חוויות: שם דיברתי לראשונה בפני קהל, שם בפעם הראשונה העזתי להשתתף בתרגילי תיאטרון ולהשתטות בחברה, ושם, לראשונה בחיי, הרגשתי נוח בקבוצה גדולה של אנשים. שם גם הכרתי את בת זוגי, ושם הכרתי כל כך הרבה חברים יקרים, שמלווים אותי עד היום. בכל פעם שאני נמצא באולם הזה, תחושה של שלווה ושמחה אופפת אותי. זוהי התחושה שאני מנסה להעביר היום למשתתפי רקפת הצעירים.

חלק גדול מהמתמודדים עם חרדה חברתית הם בעלי יכולות אינטלקטואליות גבוהות ורגישויות גבוהות לזולת. אך דווקא הם יותר מאחרים מועדים לחוות תסכול, חרדה, דכאון והסתגרות. בעולם המערבי שמקדש את ערכי המוחצנות, הרגישים והמופנמים מתמודדים יותר ויותר עם ציפיות המגיעות מהסביבה ומעצמם, ונוגדות את אופיים הטבעי. הלקאה עצמית בלתי פוסקת נובעת מהכישלון התמידי למלא את הציווי החברתי המקדש מוחצנות - נער שקט ורגיש כועס על עצמו על שאינו יודע לצעוק ולהתבלט. מטרת הקבוצה היא לאפשר לאנשים הייחודיים האלו להכיר ביופיים, לתפקד בעולם ללא פחד ובושה, ולהצליח להראות את עצמם כפי שהם. ולסיכום: לעורר מודעות לתופעת החרדה החברתית וכיצד ניתן להתמודד עמה. ולחזק את התחושה, בקרב כולם – מתמודדים, בני משפחה, ושאר הציבור – שהשתייכות לגזע מיוחד זה, אינה בושה אלא דווקא מקור לגאווה שקטה.

עבודתי כיום היא אך ורק בניהול הקבוצות ובהנחייתן. לפני 5 שנים, לאחר שהצטרפתי לקבוצת המבוגרים המתמודדים עם חרדה חברתית וביישנות, התחלתי לעבוד בהוראת אנגלית בכיתות קטנות בחוג לאנגלית בשעות אחה"צ. לאחר שלוש שנים כמדריך בחוג הזה, עברתי לעבוד כמורה לאנגלית ומחנך בבי"ס אנקורי. במהלך השנה ההיא (2011) הקמתי את רקפת, וכיום ניהול והנחיית הקבוצות הוא עיסוקי היחיד.